Archive for the ‘Custody and Alimony’ Category

Patricia Brown and Steven T. Cook
Institute for Research on Poverty
University of Wisconsin–Madison

September 2011

When the parents of minor children are no longer living together, it is often left to the court
system to determine the best placement arrangements for the children. Placement provisions may be part
of a court-approved divorce agreement, or included in paternity determinations for nonmarital children.
Such provisions, while consequential in their own right, also play an important role in the determination
of child support obligations for the children. The Institute for Research on Poverty has produced several
reports examining changes in court-ordered placement arrangements since the mid-1980s (Cancian and
Meyer, 1998; Cancian, Cassetty, Cook, and Meyer, 2002; Cook and Brown, 2006). In this report we
continue following these trends among cases brought to court between 1996 and 2007.
Nationwide, public policy has promoted a movement away from judgments that automatically
assign placement to the mother and toward a system that makes the “best interest” of the child paramount.
This movement was supported by research finding that increased contact with fathers may help ameliorate
the negative consequences of growing up in a single-mother family, both economically and
developmentally (Weiss and Willis, 1985; Meyer and Garasky, 1993; McLanahan and Sandefur, 1994;
Meyer, 1996). Over time, state placement laws have moved from a regime in which placement with the
mother was the explicit preference (through most of the past century), through a period in which
placement laws tended to be gender-neutral, to the present, where many states have made sharing
placement of the children between the divorcing parents the preferred option (Buehler and Gerard, 1995).

(Continue Reading…)

Advertisements

divorcechild

השבוע עבר בוועדת השרים לחקיקה התיקון אותו הציעה שרת המשפטים ציפי לבני לחזקת הגיל הרך. אותה הנחייה המנחה את השופטים כי ילד עד גיל 6, באין נסיבות מיוחדות מאד – ישאר בחזקתה של אימו. וועדת שניט שהוקמה לצורך בדיקת הנחייה זו קבעה באופן כמעט חד משמעי (עם הסתייגויות) כי חזקת הגיל הרך הינה למעשה דינוזאור חברתי אשר מקומו אינו במסגרת  דיני המשפחה במדינה מודרנית. ולראייה, ראיית העולם השיפוטית ברוב מדינות העולם המפותחות כבר אינה רואה באם כבעלת החזקה הבלעדית על ילדי בני הזוג אלא רואה בבני הזוג שותפים שווי זכויות וחובות.

בישראל, נעמדים ארגוני הנשים על רגליהם האחוריות ועושים כל שביכולתם על מנת לשבש ולטרפד את התהליך הנכון הזה. ובשם מה ? מה התירוץ הרשמי ? ובכן, לטענתן, ביטול חזקת האשה האוטומטית על הילד הרך, יתן ביד הגברים עוד אמצעי לסחוט הטבות כלכליות מהנשים בתהליך הגירושין. ובכלל, הן טוענות – קודם שיהיה שוויון בגידול הילדים לפני הגירושין ורק לאחר שיתבסס שוויון זה, ראוי שתבוטל חזקת הגיל הרך.

כל אדם המתמצא בנושא יראה מיד את הכשלים העמוקים בטיעוני ארגוני הנשים. הכשל הראשון הוא כי תליית חקיקת חוק בביסוס נורמות מקדימות אינה הכרחית ולדעתי דווקא שינוי משפטי כגון ביטול חזקת הגיל הרך יכול לתרום לשינוי נורמת חלוקת התפקידים גם לפני הגירושין. שינוי חזקת הגיל הרך ושינוי דיני המזונות הנהוגים כך שיבחן המצב הפרטני של הזוג המתגרש יתנו בידי הגבר את האפשרות להיות יותר בבית על חשבון הקריירה ביודעו כי במקרה גירושין לא ישמש רק על תקן ארנק מהלך. יתרה מכך – אין פסול בגבר שלאחר הגירושין מעוניין  לקחת חלק גדול יותר בטיפול היומיומי בילדים. זה תהליך מובן בעיקר עקב כך שאותם אבות  כבר לא רואים את הילדים על בסיס יומיומי וממילא, בתהליך הגירושין ולאחריו, הקשר עם האב הוכח כחשוב והכרחי.

כשל שני – ובתשובה לטענת סחיטת דמי המזונות המופחתים –  ארגוני הנשים מעולם לא הראו מידע מהימן על כמה גברים משתמשים בילדים על מנת לסחוט דמי מזונות מפחתים וכמה דמי המזונות למעשה. הן מדברות בנפנופי ידיים ומפריכות השערות שלא נבדקו כלל. הכותבות בנושא, משתמשות תדיר בנתונים ממדינת ויסקונסין המראים כי אחוז הנשים בעלות המשמורת נשאר גבוה, אך דמי המזונות ירדו, זאת על מנת להראות את השימוש הזדוני שנעשה בחוק על ידי גברים. ובכן, כטיב הנתונים כן טיב הטיעון. ב20 השנים האחרונות עלה שעור הגברים להם הסדרי משמורת משותפת במדינת ויסקונסין דראמאטית, מ14% בתחילת שנות ה90 ליותר מ45% כיום (Brown & cook 2011 ). המיתוס השגוי על ויסקונסין, כמו מיתוסים שגויים רבים אחרים, זכה לתפוצה בקרב ארגוני הנשים אך הינו שגוי והשימוש בו הינו הטעיה, במקרה הטוב. וועדת שיפמן לבחינת גובה דמי המזונות בישראל כבר קבעה כי דמי המזונות בישראל גבוהים באופן חריג וכי יש למצא נוסחא קבועה לחישובם. כלומר, המצב ההפוך כנראה נפוץ יותר – בחלק ממקרי הגירושין משתמשות הנשים בילדים על מנת לקבל דמי מזונות גבוהים יותר מבן זוגן לשעבר. ביטול חזקת הגיל הרך יתן בידי בית המשפט את האפשרות לבחון כל מקרה לגופו. לפיכך, ברירת המחדל בקביעת החזקה על הילדים תהיה משמורת משותפת – היכן אמצעי הסחיטה פה ? אכן, דמי המזונות יפחתו – כפי שראוי שיקרה.

ושלישית – וזו הטענה החשובה ביותר – מצב בו אוטומטית האישה, לאחר גירושין, מוצאת עצמה מטופלת בילדים במשך כל ימות השבוע או רובם, ימים בהם היא צריכה לדאוג להוצאתם ממסגרות החינוך בשעה מוקדמת – מצב זה לא מאפשר לה חיים סבירים או אפשרות ריאלית לפיתוח קריירה. בשוק עבודה בו אורך יום העבודה הממוצע הינו 9 שעות ובמגזרים מסויימים יותר מכך (וזה המצב המצוי, גם אם לא הרצוי), הרי שחזקת הגיל הרך דנה נשים רבות לחיי מצוקה ותלות בדמי המזונות מהגבר אליו היתה נשואה . כלומר, באופן ברור ומודע, מנהלים ארגוני הנשים וחלק מחברות הכנסת מאבק סקטוריאלי על גבן של נשים גרושות רבות שיכלו לצאת נשכרות עד מאד מחזקה משותפת או לפחות מהסדרי ראייה נדיבים לאבות כנורמה שיפוטית.  נראה, לכאורה, כי אין סיבה אמיתית למאבק הזה חוץ מהרפלקס המותנה של אותם ארגונים לצאת כנגד כל דבר הנראה בראייה שטחית כהישג לגברים, גם על חשבונן של הנשים.

images

Various reports issued by this institute regarding custody and placement.

See Article here

Judi Bartfeld
Institute for Research on Poverty
University of Wisconsin–Madison

Divorce rates have increased dramatically since the 1960s, reaching their highest rate in
the 1980s and since stabilizing. Over the course of this period, there have been major changes in
law and practice surrounding marital dissolution, with major implications for parental roles and
responsibilities in terms of legal authority, caretaking responsibilities, and financial
responsibilities. There has been a shift over time towards more formal sharing of responsibilities
across domains: more sharing of legal custody, more sharing of caretaking responsibility, and
more sharing of financial responsibilities. The evolution in policy and practice occurred in part in
response to concern over negative economic and developmental impacts of divorce on children,
and in part in response to increasing demand from fathers to play a greater role. This report
examines one dimension of postdivorce responsibilities—caretaking responsibility as manifest in
physical placement arrangements. In particular, the report examines what is known about trends
and patterns of shared placement in Wisconsin and elsewhere, as well as the implications of
shared placement for the well-being of children… (continue Reading)